ניאבק בצללים

תקציר:
'ניאבק בצללים' של לידיה ז'ורז' – הסופרת המובילה בפורטוגל היום – הוא רומאן סוחף, כתוב בברק ובתנופה. חוכמת העלילה שלו, הממירה אט-אט סיפור סמוי אחד בסיפור סמוי אחר והופכת חקירה נפשית פרוידיאנית למותחן-פשע, היא לא פחות מגאונית. לא במקרה זכה הרומאן לפרס מטעם איגוד הפסיכיאטרים הצרפתי. במאה הימים שיבואו לאחר ליל המילֶניום ישתנו כליל חייו של אוּשוואלדוּ קאמפּוּש, פסיכואנליטיקאי טוב-לב, השקוע במסירוּת בסיפורים שמדברים מטופליו בקליניקה שלו. בליל המילניום מגיע לקליניקה עיתונאי-לשעבר וטוען כי סאלאזאר, הרודן של פורטוגל לפני יובל שנים, נהג להפיץ ביצים מורעלות, שמאז מתגלגלות במחזור הביצים-והתרנגולות, וכי הערב אכל אחת מהן. בגלל הביקור הזה מאחר אושוואלדו לנשף המילניום, ואשתו, שצפתה את איחורו, מנצלת זאת כדי להפוך לפומבי את הרומאן שיש לה זה שנה ולסלקו מחייה. בשובו לפנות-בוקר לקליניקה בקומה החמישית, שהיא מעתה דירתו, מתנפלת עליו במעלית אשה שנראית לו כזונה, עם כוס שמפניה בידה. יעבור יום ויסתבר שאוכל הביצה "המורעלת" צנח ומת. דומה שהפוביות, הנוירוזות וההפרעות הנרקיסיסטיות שבהן מטפל אושוואלדו התעצמו מסביב להתחלפות המילניום. האיש האמפתי, החדור בהרגשה שיש לו מין שותפות משפחתית עם מטופליו, חורג יותר ויותר לתחום האסור של המעורבות בחייהם מחוץ לקליניקה. הפסיכואנליטיקאי, המלכד לסיפור אחד סיפורים של מטופליו וגם את זה של האשה מהמעלית, הופך לפרשן סיפורים מסוג הפוך, כאילו נפל על ראשו מין מותחן, והוא "כמו עש בתוך ארון, עש שעובר על התפרים, מכרסם את המציאות פה-ושם, ואינו יודע מה גודל הארון".

עותקים