newsletter

אני שמחה להציג בפניכם את מידעון חודש דצמבר. כרגיל, צוות הספרניות שלנו בחר עבורכם ספרים מומלצים, הפעם בנושא ריאליזם מאגי. 

 

אמנם מדובר בחודש האחרון בשנה הלועזית, אך אנו מתחילים מסורת חדשה - החל מחודש דצמבר ועד חודש יוני יתקיימו בימי שני, אחת לשבועיים, הרצאות של תושבי רמת-גן במסגרת ״הקתדרה לשיתוף בידע״.

 

 

לכבוד חג החנוכה, חג שכולו ניסים ונפלאות. החלטנו החודש להקדיש את הניוזלטר לאחד  מהז'אנרים היותר מסקרנים וקסומים- "הראליזם המאגי".

למי מכם שאינו מכיר, הראליזם המאגי  או הראליזם הקסום, הינם אותם ספרים הקיימים בהם ניסים קטנים ופנטסטיים כמו תרנגול  מדבר, איש הלומד לעוף, חלומות ההופכים למציאות, כסף הנעלם וצץ מחדש ועוד ועוד  ועוד...

 

אך ההתרחשות והסביבה שבה הם קורים הם ראליסטיים לחלוטין והיחס אליהם הינו  ממש

כאילו הם חלק מהמציאות הראליסטית.  מקור הז'אנר מזוהה עם אמריקה הלטינית  וכתביהם של בורחס, גרסיה מרקס, אינדה ואמאדו.  

 אך ניתן למצוא ספרים המתאימים לז'אנר בכל העולם, בטח ובטח בכתיבתם של גוגול, קפקא, בולגקוב, מורקמי ואפילו אצל טושה-גפלה הישראלי שלנו.

 

בעידן הפוסט-מודרני גם אצל סופרים  שאינם מזוהים עם הז'אנר, אפשר למצוא באמתחתם רומן אחד או שניים המתאימים לו, כמו  פול אוסטר וקריסטין הרמל.

מה שמיוחד וסוחף כל כך בראליזם המאגי,  הוא היכולת שלו להדגיש את תחושת הכאוס שאנו חווים ביום יום ולתת לנו את התחושה שהכל  יכול להיות, שהכל אפשרי. לא לשווא הוא משמש רבות להבעת ביקורת וסאטירה על החברה  שסביבנו. 

 

אתם מוזמנים לקרוא ולהיסחף עם  ההמלצות של הספרניות שלנו.

 

בספר הכמעט-מאגי של הסופרת נורית זרחי, " אין שם אריה", אנחנו בסך הכל יוצאים לטיול בגן השעשועים. אם אתם לא גרים באחת ממדינות אפריקה {או ממש בתוך הספארי ברמת גן...} – אין לכם שום סיכוי לפגוש פתאום אריה, מלכותי ואמיתי כזה. אבל אם אתם 'גרים' באחד מספריה של נורית זרחי – יש ויש. הספר הקסום הזה נחשב לטקסט שאמור לעזור לילד להתגבר על פחדיו ולמעשה, האריה שאין שם נוכח בכל צעד ושעל. ובעיניי הוא מגלם את הצד המאגי, הקסום, בעולמנו. וילדים שדמיונם ממריא בקלות רבה הרבה יותר, רואים את הצד הזה בפינות היום יום.

 

אז במקום לשכנע את הילד ש"אין שם אריה" {או פייה, או זנבקרנית הונגרית זועמת או גמד ששמו קרשינדו...} קחו ליד ספר של נורית זרחי או כל ספר אחר של הז'אנר המקסים הזה שנקרא "ריאליזם מאגי" ותנו לדמיון שלכם לעוף כמו אז, כשהייתם ילדים.    

את ״בינת  השכוי״ קראתי לראשונה בצעירותי, לאחר השחרור מהצבא. הוא היה מקסים בעיני, לכן,  כ"כ שמחתי שיצא שוב במהדורה מחודשת לפני כשנתיים במלאת עשור למותו של המחבר,  ובחרתי לקרוא אותו שוב, מתוך רצון לבדוק אם משהו השתנה בדעה שלי. את זה אשאיר  לסוף... 

 

במשפט אחד,  הספר הוא שיר הלל לחיים, לטבע ולאדם, ומילה אחת מלווה אותי לכל אורכו –  האופטימיות.  הספר מתאר את  ערוב ימיו של רופא הכפר, אלמן, שמסתובב ומנסה להקל על החולים ולהאריך את חייהם כשמתלווה אליו התרנגול שלו, פדרו, שהוא ידידו הקרוב ומשוחח איתו על הכל. התרנגול והרופא מייצגים שתי תפיסות שונות לחלוטין: פדרו מאמין בהווה, סוגד לשמש  וחושב שכל יום יפה יותר מקודמו. הרופא הזקן חושב על העבר ועל העתיד, מתגעגע לאשתו,  מצטער על שאין לו ילדים ועל זה שלא תהיה לו המשכיות, ומרחם על החולים שהוא יודע  שימותו בקרוב.  דוגמה:  "נצחון!" קרא (פדרו) כשהוא מאמץ את ראותיו להתפקע, "נצחון!"  קרא שוב ושוב, וכשנתקל מבטו בי, החל לשיר: קום דוקטור, קום, יום יפה היום."  לעומתו  הדוקטור: " גם אני אוהב את השמש, גם אני מקדם פניה עם עלות היום, אבל רק  לעתים רחוקות אני משרבב גופי מהחלון ואומר "ברוך הבא". עפ"י רוב  איני רואה בה מתנה המתחדשת יום יום אלא מקבל אותה כפי שאנו מקבלים את האויר  שמסביבנו...הריהי כמישהו שחיינו עימו מילדותנו. כאָב, כאם, כאחות. כמישהו שאנו  יודעים כי היה אתנו רק לאחר שהסתלק וכיסאו נשאר ריק, מכאיב כשן נבובה."

 

לאחר התלבטות קשה, בחרתי להמליץ לכם על יצירתו המופלאה של מיכאל בולגקוב, "האמן ומרגריטה".
ספרו של בולגקוב הפך לקלאסיקה מודרנית והוא כתוב בעט מושחז ובמורכבות מרתקת. במרכזו אמן, בן דמותו של בולגקוב עצמו, הכותב ספר על ישו ולכן נרדף על כך על ידי הצנזורה והשלטונות הסובייטים. בו זמנית, אנו נחשפים לדמות השטן,"וולנד", ופמלייתו, המגיעים לרוסיה על מנת לערוך נשף ולעשות שמות בחיי האנשים והתיאטרון במוסקבה.

ספרו של הסופר הקולומביאני נחשב למייצג הגדול של הריאליזם הקסום. אצל מארקס, הקסם מטפטף לאט. בין המלים והשורות, מחליק על פני הדף עד שאתם מוצאים את עצמכם חוזרים ומדפדפים לאחור, אולי  פספסתם דבר-מה בקריאה? השמות חוזרים על עצמם בתוך מעגל השנים והדמויות מיטשטשות זו בזו. כהתחלה, ברא הסופר את "מקונדו" הדמיונית. אין עיר כזו, אי אפשר לערוך בה "סיורים בעקבות" כמו בברצלונה של קרלוס רואיס סאפון או להגיע לבקר בבית בו התגורר הקולונל כשם שמבקרים ברחוב בייקר 221ב', אצל שרלוק הולמס ודוקטור ווטסון. אחר כך הביא למקונדו את הצוענים ובראשם מלקיאדס, ששמו כשם אחד האפיפיורים הראשונים, אשר איש אינו יודע מאין בא; אולי מאפריקה, אולי ממקום אחר.

 

הצוענים מביאים אל היום יום את האלכימיה וההמצאות שפגשו בדרכם – וזורים את הקסם. מארקס מביא את חוסה ארקדיו בואנדיה. אחרי המגנטים והעדשה מגיע הענק עם הארגז: "כשהרים הענק את המכסה בקע מן הארגז הבל של קור. בפנים נראה גוש ענקי שקוף, עם אינסוף מחטים בתוכו, ובהן נשתבר אור הערביים לכוכבים בשלל גוונים". בואנדיה נפעם: "זהו היהלום הגדול ביותר בעולם." הצועני מעמיד אותו על קרקע המציאות: "זה קרח." אבל בואנדיה, כדרכם של חולמים, ממשיך להמריא, מניח ידו על הקרח- שתמורת הנגיעה בו שילם בנפרד- ומכריז: "זו ההמצאה הגדולה של תקופתנו."    

 

 

 

• עודד פרייליך - בין חנוכה לל״ג בעומר
• שרה זלוף -  איך להחליף זוגיות מבלי להחליף את הבעל